כתבו עלי

 

כתבה שפורסמה בעיתון

בס"ד

ברכי בלומנברג

מירב סלומון, מורה ליוגה, בעלת תשובה, עברה מהוד השרון לבני ברק

לפני ההתחלה, הייתה מירב סלומון מסתובבת ברחובותיה הרחבים, השקטים, של הוד השרון.
ויום אחד, כמו בכתבות הכי קלאסיות, היא מצאה את עצמה בבני ברק, שרחובותיה לא רחבים, לא שקטים, ואחרים כמה שרחובות רק יכולים להיות אחרים. לגמרי.
אבל התהפוכות שלה התחילו עוד הרבה קודם. "בגיל 32 מצאתי את עצמי מתגוררת עם עוד שש בנות בחדר", אומרת סלומון, וצוחקת, "אני, שמגיל 18 התגוררתי לבדי, עצמאית עד הקצה".
אה, רגע, בעצם גם זו לא התחלת ההתחלות שלה… "עוד לפני כן, בתל אביב, התחלתי לחזור בתשובה. באותה תקופה היה לי סטודיו מצליח ללימודי יוגה. ניהלתי אותו במשותף עם עוד שתי חברות. כשהתחלתי את החזרה בתשובה שלי, הבנתי שלא אוכל להמשיך באותה מתכונת. אחרי תקופה מצאתי את עצמי במדרשה, בהוד השרון. לא עצמאית, לא מנהלת סטודיו, אבל מאושרת עד השמים. זו הייתה תקופה מדהימה של גילוי ואור.
אחרי נישואיי נשארנו לגור בהוד השרון. התפתחה שם קהילה חרדית חזקה של בוגרי המדרשה. אבל כשהילדים התחילו לגדול קצת, רצינו בשבילם מוסדות חינוך חרדיים יותר, והחלטנו שהעיר הכי קרובה והכי חרדית היא בני ברק. החלטנו לעבור".
זהו, כאן מתחילה ההתחלה שלשמה התכנסנו הנה: משפחה די צעירה, חוזרת בתשובה די חדשה, קופצת ראש למימיה העמוקים של עיר התורה והחסידות. ובלי שום הכנה מראש.
כך הייתה נראית ההתחלה שלה:
"הלכנו לרשום את הילדים לתלמוד תורה בבני ברק. לא שוכחת איך המנהל רשם לאט-לאט את מספרי הניידים שלנו, ואנחנו אפילו לא קלטנו שיש איתם בעיה. מאיפה נדע שאלו מספרים לא כשרים? מאיפה נדע שיש דבר כזה, מספרים כשרים?
היינו נאיביים ומאושרים. בכל תקופת ההכנות למעבר, שמחנו והתרגשנו מאוד. בחיים לא דמיינו שנזכה בגלגול הנוכחי לחיות בתוך עיר חרדית.
הגיע יום המעבר. פתאום קיבלנו פיק ברכיים. נסענו ברכב אחרי משאית ההובלה. רבע שעה ארכה הנסיעה הזו, הארוכה בחיינו, רבע שעה שהפרידה בין עולמות. פתאום נבהלנו מאוד, מה אנחנו עושים? איך? מאיפה נדע מה לעשות, איך ללכת, איך חרדים מדברים…
הגענו לבית שלנו, ולא מצאנו את עצמנו. לא ידענו אפילו מאיפה נשיג אוכל. לא משנה שאנחנו מתגוררים מעל סופרמרקט… היינו מבוהלים כמו ילדים קטנים. ואז דפקה שכנה בדלת, והביאה לנו פשטידה.
זה היה מדהים. היא הייתה רק הסנונית, שאחריה באו גם אחרות. כל השכנות קיבלו אותנו בצורה מדהימה. הן תמיד אומרות שזה בגלל הארת הפנים שלנו, יכול להיות, אבל זה היה חייב לבוא גם מצדן. השם סובב כך שנגיע לקבלת פנים מופלאה. לא יודעת מה היה קורה איתנו באותו שלב רגיש, אם היינו נתקלים בקבלת פנים אחרת.
אני, מצדי, הייתי חברותית ופתוחה כמו שרק בעלת תשובה שלא מכירה את הכללים יכולה להיות", מירב צוחקת כשהיא נזכרת בעצמה של אותם ימים. "היום לא היה לי אומץ לעשות את זה, אבל אז פשוט ניגשתי לכל שכנה והצגתי את עצמי: 'שלום, קוראים לי מירב סלומון, נעים להכיר, מי את? בני כמה הילדים?'
היו כאלה שנרתעו, מהן הבנתי שזה לא בדיוק מה שמקובל לעשות פה… אבל אחרות פתחו לנו את הלב.
אני מודה, קצת נסחפתי בהתלהבות של ההתחלה, וגם ברצון שלי להשתלב ומה יותר מהר. היום אני כמעט מתעלפת כשאני נזכרת באפיזודה: ביום הראשון או השני שלי בבית החדש, ניקיתי את התריסים והסתכלתי בינתיים למטה. יש שם שני ספסלים שהשכנות אוהבות לשבת עליהם ולהשגיח על הילדים. ראיתי שם את אחת השכנות, יושבת ליד אישה מבוגרת שלא חבשה כיסוי ראש. מיד תפרתי בליבי סיפור מושלם: זו בטח אימא שלה, והיא בטח בעלת תשובה.
בהזדמנות הקרובה שבה עברתי ליד הספסל, וראיתי את אותה שכנה יושבת שם, ניגשתי אליה ואמרתי בחגיגיות: 'נראה לי שגם את כמוני, בעלת תשובה'. השתררה שם דממה מפחידה… השכנה הזו הסתכלה עליי במבט השמור למוזרים ואמרה שלא, היא לא בעלת תשובה. בהמשך יתברר לי שאותה אישה מחוסרת כיסוי ראש הייתה רווקה מבוגרת שהתגוררה בסמוך. באותם רגעים רציתי להיבלע באדמה…
אבל פתאום קמה מישהי אחרת מהספסל, הושיטה לי יד ואמרה בנחמדות: 'קוראים לי כך וכך, נעים להכיר, אולי אפשר להזמין אתכם לסעודה בשבת הקרובה?'
היא הצילה אותי מאותם רגעי מבוכה. אחר כך זכיתי להכיר אותה לעומק, אשת חסד מדהימה שכמוה. היום אנחנו חברות נפש".
בני ברק קיבלה אותם במהומה אופיינית. "אימא שלי באה לבקר אותי והייתה המומה מהרעש, הבלגן, האוטובוסים… אני גרה ליד רחוב רבי עקיבא", היא שוב צוחקת, "זה בערך כמו לגור בתוך קניון.
אפילו הקניה בסופר הייתה חוויה של שונות. את יודעת, ללכת במעברים הצרים כשאין אפילו מקום לעגלה, להסתדר במדרכות הצפופות, זה היה כל כך שונה ממה שהכרתי".
הנושא המקצועי היווה אתגר בפני עצמו. אתגר, שלמען האמת, ממשיך לאתגר את מירב גם היום. "בציבור החרדי, המושג 'יוגה' נתפס כמשהו זר ואסור, יש אנשים שאצלם השיוך האוטומטי של המילה הוא עבודה זרה. וזה לגמרי לא כך. אמנם, יש כאלו שלומדים את השיטה עם הפילוסופיה של המזרח, ואז זה בעייתי. אני לא למדתי מהכיוון הזה, ולא הבאתי איתי את המושגים הזרים בכלל. השיטה עצמה היא לא בעייתית משום כיוון.
יוגה", מסבירה מירב רק לשם הבנת הדילמה, "היא בעצם התעמלות לכל דבר. רק מה? היא התעמלות חכמה. בשונה מהתעמלות רגילה, היוגה עובדת על המערכות הפנימיות. היא מביאה אותנו להתבוננות בתנועות שלנו, ולמודעות מאיפה הן מגיעות. לומדים להפעיל את הגוף בצורה נכונה, מהמרכז החוצה, מה שמביא לשינוי אדיר ביציבה ובחוזק השרירים.
כבר בתחילת דרכי בתשובה ניגשתי לרב, כדי לדעת אם יש איסור לעסוק ביוגה. הרב שאל כמה שאלות, נדהמתי באיזו מהירות הוא תפס את הנושא והבין אותו. הוא שאל מה המטרה. אמרתי שהמטרה היא שיפור איכות חיים. היוגה הרפואית, שבה אני מתמחית, מחוללת פלאות. היא יכולה להגיע עד מניעת ניתוח לתיקון פריצת דיסק. היא עובדת על הנשימות ומשפרת אותן. יש לה עוצמה כבירה.
הרב אמר שכל זמן שהשיעורים מתנהלים על פי גדרי הצניעות ובשפה נקיה, וכל זמן שהידע שלי לא מתבסס על מקורות זרים, אין כל בעיה ביוגה.
אבל לכי תסבירי את כל זה לאישה שרואה במקומון פרסומת לחוג יוגה, ועוברת מיד הלאה כי 'זה לא בשבילי'… אז כן, בחלק המקצועי של חיי חוויתי נסיגה משמעותית. הרי לך 'אתגר התחלה'".
היו כמובן ההבדלים הבלתי נמנעים בין מה שהסלומונים הביאו מ'שם' לבין מה שבני ברק הכירה. "לבן שלי קוראים איתיאל. הרב'ה שלו בכיתה א', יהודי מבוגר מירושלים שבין החומות, לא הסכים לקרוא לו כך, רק בשמו השני, 'יהודה'. הילד שלי זרם עם השינוי, לא היה לו אכפת.
כשנולד הבן השני, הגיעו איתיאל ואחותו הקטנה לראות את התינוק, אבל איתיאל היה מצוברח: 'אף אחד בחיידר לא מאמין לי שנולד לנו תינוק'. התקשרתי לרב'ה לשאול אותו למה, ורק אז שמעתי שכשנולד תינוק חדש, מביא אחיו המאושר ממתק לחבריו. ואיתיאל לא הביא ממתק, כי מאיפה שנדע על זה, כך שמבחינת חבריו אחיו הקטן לא היה אלא דמיון…
מכיוון שכבר דיברתי עם הרב'ה, הוא אמר לי: 'אני רק רוצה לתת עצה, אל תקראו לתינוק בשם כמו איתיאל'.
'אלימלך נחמן זה בסדר?' מיהרתי לברר.
'מצוין', אישר הרב'ה, וכך קיבל הקטנטן אישור רשמי ראשון להשתייכותו לבני ברק…
וכך היא התמודדה עם אתגרי ההתחלה שלה:
כבר מההתחלה, מירב הייתה נחושה להתגבר על כל אבן נגף אפשרית בדרך להשתלב במקום החדש, והיא גם הייתה נכונה להשקיע למען המטרה הזו.
"היה לי ברור שאם אני רוצה שהבן שלי ישתלב בחברה, אני צריכה לפתוח את הבית. ארגנתי בשבתות 'תהילים' לילדים, הזמנתי אותם לשחק אצלנו במשך השבוע, אפיתי עוגיות עם ילדי השכנים. בעלי בנה ערסל בבית. הפכנו לאטרקציה של הבנין. ילדים נכנסו ויצאו מכאן מהצהריים עד הערב.
אז נכון, לא כולם שלחו אלינו את הילדים. אבל יחסית למה שהפחידו אותנו, שקשה מאוד להתקבל לחברה החרדית, היו הרבה יותר שכנים ששלחו אלינו את ילדיהם בשמחה. ואלו שלא? הבנו אותם. זה באמת מורכב. לפעמים גם לא כל כך הבנו, והיה נראה לנו שלפחד כל כך ולסגור כל כך זה לא בריא. אבל מה, היום יש משפחות שאליהן אני לא שולחת את הילדים שלי, ככה זה…
אני חושבת שהיכולת הזו, לקבל בהבנה את כל סוגי ההתייחסויות שקיבלנו, להמשיך להעריך את האנשים המדהימים, ולהפריד בינם לבין ההתנהגות שלא תמיד מצאה חן בעינינו – היכולת הזו ריככה בשבילנו חלק גדול מהקושי, ועזרה לנו להשתלב טוב יותר וללא משקעים מיותרים.
מצד שני, עם הזמן רכשנו גם את היכולת ההפוכה: להבין שיש מקומות שבהם אנחנו לא יכולים, וגם לא צריכים, להשתלב עד הסוף. בתחילה נקלעתי להרבה מבוכים. היו דברים שהיו לי כל כך רגילים בעברי, ולא הייתה בהם כל בעיה הלכתית, ובבני ברק הם לא התאימו בגלל הקודים החברתיים. דוגמה קטנה? לא הצלחתי למשל להבין, והאמת שגם היום אני עוד לא מבינה, למה אסור ללכת עם כובע שמש ברחוב. למה אני צריכה להישרף בשמש, ולמה כובע שמש אסור וכיסויי ראש לא ממש צנועים כן מקובלים…
אבל עם הזמן למדתי להבין שכמו בכל מקום, גם כאן יש קודים חיצוניים מסויימים שמסמנים אותך, אם אתה חלק מהחברה או לא. ולמדתי לדעת שיש מקומות שבהם נכון לנו לשלם את המחיר, לא להשתלב לגמרי, ולא לוותר על דברים שבשבילנו הם צורך נפש. זה איזון עדין, וצריך ללמוד אותו.
השלמתי עם זה שבתור בעלי תשובה תמיד נהיה שונים, למרות שבשבת בעלי נראה כמו אדמו"ר… אבל פערי מנטליות תמיד יישארו. חזרה בתשובה זה תהליך של ברור פנימי מאוד עמוק, שלא מסתיים עם החלפת הלבוש. במובנים מסויימים, היום יש לי יותר אתגרים ממה שהיו לי בתחילת הדרך, שתים-עשרה שנים אחורה.
ויחד עם זה, וזה עוד מקור כוח, אני לומדת להכיר יותר מקרוב את החברה החרדית. לראות קצת מעבר לחיצוניות המטעה, לפעמים, ובכל פעם מחדש אני נדהמת מהאצילות, העדינות והיופי של החברה שהיום, למרות הכל ועם הכל, אני חלק ממנה".
וזה מה שיש לה לומר לכל מי שעומדת בפני התחלה חדשה:
"לפעמים, כשאנחנו מגיעים למקום חדש או למצב חדש, יש לנו נטיה לרצות למחוק מעלינו מהר-מהר את תואר ה'חדשה'. אנחנו רוצים להשתלב, להיטמע, להיות כבר חלק.
אני מציעה לחכות קצת עם ההשתלבות המלאה. לקחת קצת זמן להתבונן במקום שאליו הגענו, להבין מה מניע אותו ואיך פועלת המערכת, לקלוט את האינטרקציה בין האנשים, וליהנות מפריווילגיית החדשה עד שתרגישו שאתם מוכנים לקחת צעד קדימה ולהיכנס אל תוך המערכת הזו. ההשתלבות, בצורה כזו, עשויה להיות חלקה ונעימה יותר".