הטיפול

א. הטיפול הקונבנציונאלי – חסרונות ויתרונות:

1. המכשיר
המכשיר יכול להוות נקודת הצלה ממצבים שהם על סף ניתוח. לאחר שהסקוליוזיס הגיע למספר מעלות גדול, המכשיר הוא בבחינת 'SOS'  (במידה והושם בגיל ההתבגרות כשהשלד עדיין בתהליך ההתעצבות). עם זאת המכשיר שם את המטופל בפוזיציה פאסיבית ועלול לקבע את יכולת התנועה של השלד. השלכות הדבר הינן ניוון של שרירים ורקמות. במקום שהם יחזיקו את הגב ויתמכו בו, המכשיר עושה זאת. לדוגמא במקרה שלי, מפרקי הסקרו-איליום התנוונו ונחלשו (עיין ערך: רקע אישי).

מפרקי הסקרו-איליום נחשבים מפרקים ללא תנועה. עם האבולוציה והזדקפות האדם על שתיים, עצם העצה "יצאה" מכלל שימוש ויחד איתה מפרקים אילו של האגן. לדעתי קיימת תנועה במפרקים אילו – תנועה מעודנת אך מאוד משמעותית.
הסכנות הגלומות באיבוד טוטאלי של תנועה זאת הן ניתוק החיבור שבין החלק התחתון של הגוף ובין החלק העליון, הגבלה תנועתית של האגן היכולה להוביל ליצירת "פקק תנועה" אנרגטי במקום. כל הסממנים הללו עלולים לגרום להצטברות של מתח וכאב רב. רב שרירי הגב התחתונים ושרירי הרגליים העליונים מחוברים אל האגן ולכן, שמירה על יכולת התנועה במפרקי האגן היא קריטית.
הרפואה הקונבנציונאלית לא לוקחת בחשבון את המצב השרירי של המטופל, אלא מתמקדת אך ורק במצבו השלדי.

לאחר שנים עם המכשיר השרירים נמצאים במצב בו הם אינם מסוגלים לתמוך ביציבה החדשה וכך נוצר פער גדול בינם לבין מצב השלד "המיושר". חסרון נוסף בגישה זאת הוא שההחלטה לשים את המכשיר נעשית רק לאחר שהמקרה מאובחן כקיצוני (מעל 30 מעלות). במקרה שאובחן מספר מעלות קטן, לא יינקט שום טיפול פרט למעקב בפערי זמן גדולים.
במקרה שלי, מרגע גילוי הסקוליוזיס עד השמת המכשיר עברו שנתיים. שנתיים אילו היו מאוד קריטיות בהן ניתן היה לטפל בעקמת בדרכים שונות ואציין רק את האפשרות של הרפואה הקונבנציונאלית שהיא לשים את המכשיר בתקופה זו ולא לאחר שהסקוליוזיס כבר החמיר.

מצד אחד סביר להניח שהשיטה הרווחת היום מונעת סבל מיותר מאנשים שהסקוליוזיס שלהם לא מחמיר ונשאר על מספר מעלות נמוך. לדוגמא: אחותי אובחנה בגיל 11 עם סקוליוזיס של 12 מעלות שמעולם לא התפתח. מצד שני הטיפול נדחה לשלב שלדעתי המצב הוא קיצוני מדיי, בשלב שבו הטיפול הוא רק בגדר "הצלה", מכך אפשרי להסיק שהבעיה טמונה בחוסר היכולת האבחונית.

ולכן הצעתי היא, שכשאר הסקוליוזיס הינו במצב התחלתי, יש לבצע מעקב לעיתים תכופות ולוודא שאין התקדמות, ובמידה וישנה החמרה במספר המעלות, לשים מיד את המכשיר ובכך למנוע מצב בו הילד/ה מגיעים לאותו מספר מעלות גבוה. (כמובן בשילוב של דרכי הטיפול הלא-קונבנציונאליות כמו אימון היוגה).

2. תרגילי פיזותרפיה לסקוליוזיס

רב רובם של תרגילי הפיזותרפיה נעשה באופן חיצוני על המטופל ללא הבנה או מודעות שלו עצמו ולכן אטיל ספק ביעילותם לטווח הארוך, במצב שבו בעל/ת הסקוליוזיס יצטרכו לחיות כל חייהם עם מבנה שלד שונה והשלכותיו.
לדוגמא תרגיל שכיח בפיזוטרפיה: המטופל נמצא במצב של שכיבה, רצועה ארוכה נקשרת סביב האגן ובצידה השני נקשרת אל סולם מקובע לקיר כדי לגרום להתארכות. תרגיל מסוג זה יכול להיות מסוכן: טונוס השרירים הולך ונחלש בזמן לבישת המכשיר, האגן לא יציב וחלש, המפרקים מנוונים, פעולת משיכה חיצונית יכולה לגרום לפירוק קונסטלציה עדינה זאת.
למטופל הדבר אינו מקנה כלים אמיתים להתמודדות עם הסקוליוזיס והוא נשאר תלוי בהבנה של אחרים לגבי הבעיה שלו. חוסר האונים וחוסר ההבנה שמלכתחילה מלווים מצב זה הולכים וגדלים.
היתרון בטיפול מסוג זה הוא שזוהי פעילות שכרוכה בהזזה של מפרקים, רקמות ושרירים דבר המוציא מעט מהקבעון של המכשיר ומאוד נחוץ לאדם הלובש אותו 23 שעות ביממה.

1. הטיפול הקונבנציונאלי – חוויות אישיות

מגיל 7 עד גיל 12 התעמלתי בהתעמלות קרקע. כאשר הרופאים ראו שהסקוליוזיס עומד על 32 מעלות הם דרשו שאפסיק להתאמן. לטענתם, פעילות זו עשוייה היתה להחמיר את הסקוליוזיס ואולי אף היוותה את הסיבה להחמרה מלכתחילה.
מצד אחד היה מן הצדק בהחלטתם. הכוחות המנוגדים עליהם דובר בפרק: מהי הסיבה לסקוליוזיס? מופעלים בסוג התעמלות כזה ביתר שאת. התעמלות זאת, משופעת בקפיצות באוויר המלוות בנחיתות קשות. כמו כן, המגמה של לעשות 'מהר יותר – חזק יותר – גבוה יותר' מאוד מטופחת, ללא הקשבה רבה לגוף.

אך מצד שני, החלטה זאת היתה שגוייה ולא הותירה שום פתח לפתרון חלופי:

1. מבחינה נפשית, הלם גילוי הסקוליוזיס, והשמת המכשיר שהכאיב והגביל היו טראומטים בשבילי. ההפסקה המוחלטת של ההתעמלות בה מאוד הצלחתי, אשר תפשה מקום חשוב בחיי היתה שגוייה.

2. מבחינה אובייקטיבית, ההתעמלות רק חיזקה אותי פיסית, ולא החלישה, הסקוליוזיס שהינו ברב המקרים גנטי (לסבי היה קיפוזיס, שכמובן לא טופל) התפתח! את הסקוליוזיס ניתן היה למנוע אולי בגיל 10. ההתעמלות שמרה על טונוס שרירים טוב (מה שבכל זאת מעורר את השאלה, איך הסקוליוזיס כל-כך החמיר בתקופה בה מצב השרירים שלי היה מאוזן…?!). יכול להיות שהתעמלות הקרקע היוותה פעילות קיצונית מדיי במצבי השביר, אך ההפסקה הטוטאלית של כל פעילות גופנית היתה שגוייה.
בזמני (לפני 17 שנים) נהוג היה ללבוש את המכשיר ברציפות של 23 שעות. היום נוהגים פחות בחומרה ונותנים יותר שעות חופשיות, במיוחד אם הם נועדו להתעמלות. לא לעשות שום פעילות פיסית הינה מתכון לסיבוכים בעתיד הבוגר של בעל/ת הסקוליוזיס.

3. בגיל זה לא הבנתי לחלוטין מה קורה בגב שלי, ומה רצוי או כדאי לי לעשות איתו, או מדוע עליי להפסיק להתעמל. הסבר מעמיק ותומך היה יכול להוריד את כמות הלחץ לעודד ולהרגיע. למעשה נשארתי עם תחושה שיש לי "בעיה" קשה ורצוי "שאכנע לגורלי". כיום אני לא רואה שום סיבה להכניס ילדים עם סקוליוזיס למצב בו הם לא מבינים מה בדיוק קורה להם, או למנוע מהם אינפורמציה.
אף אדגיש ואומר עד כמה חשוב לערב אותם בתהליך כולו ובהחלטות לגביו.

 

טיפול דרך יוגה – חסרונות ויתרונות:

טיפול דרך היוגה הוא טיפול אקטיבי, הוא הופך את המטופל לשותף פעיל בתהליך הטיפולי שלו עצמו ומקנה לו כלים שיישארו עימו לאורך כל הדרך. הטיפול לא כרוך בסבל כלשהוא ואף נהפוך הוא, מעבר לטיפול בבעיה הספציפית הוא מקנה עוצמה גופנית ונפשית.
העבודה דרך היוגה לסקוליוזיס מאפשרת העמקה מבפנים החוצה, זהו מסע מרתק להבנת המבנה השלדי השונה ועבודה עימו.  בדרך כלל הדבר לא כרוך בעלות כספית גבוהה, לא ברופאים, לא במכשירים חיצוניים, דבר החוסך מהילד/ה מפגשים שאינם תמיד נעימים עם מוסדות, בירוקרטיה וכו'.
עם זאת הדבר דורש התמדה ויכולת ריכוז שאינם תמיד בנמצא בהתחשב בגילו של המטופל. אימון היוגה מצריך זמן, כלומר רצוי להתאמן על בסיס יום-יומי. לא רצוי לעשות אותו לבד ללא הדרכה של מורה בשלבים הראשונים, כי כמו שהוא יכול להיות תראפויטי ומועיל, באותה המידה הוא יכול להיות מזיק אם לא עובדים נכון וברכות מתוך שמירה על העקרונות של ההשתרשות, חיבור, התארכות והרפייה.

1. אימון היוגה – חוויות אישיות :

לאחר שנים של התנסות בשיטות יוגה שונות, פלדינקרייז, שיטת פאולה, טיפולים אלטרנטיבים שונים שכולם היו יעילים ומלמדים במידה זו או אחרת, הגעתי ללמוד אצל אורית סן-גופטה שהינה תלמידה של דונה הולמן (מחברות הספר: .Dancing the Body of Light).
שיטה זאת מבוססת על עקרונות חשובים של השתרשות, התארכות, חיבור והרפייה. עקרונות אילו מאפשרים לנו לבנות בצורה מאוד מעודנת חוזק ועוצמה ללא פגיעה בגופינו, ללא מאמץ יתר וכו'.
לדוגמא, במקרה שלי העבודה עפ"י אותם עקרונות הטיבה מאוד את מצבי והביאה אותי למקום בו אני יכולה לתפקד עם הגוף שלי בדרך שאינה פוגעת בו ואף להיפך מחזקת ומגמישה אותו. בשלוש השנים האחרונות אני מתאמנת באופן יום-יומי, אימון שהולך ומעמיק.
אימון זה מלווה בתובנות חשובות לגבי הגוף גם ברמה של השלד וגם ברמה השרירית. מעניין מאוד לגלות ולחקור את הקשר והאיזון בין השניים ואת מידת היכולת שלהם לתרום ולתמוך האחד בשני.

בצילום רנטגן שעשיתי במרץ 2002 נוכחתי לדעת שהסקוליוזיס שלי קטן במעלה, כאשר לפי הרפואה הוא היה אמור לגדול בשתיים, אך כמו שנאמר בדף על מדידת הסקוליוזיס, לא ניתן למדוד את מעלות הרוטציה של החוליות, אשר שם לדעתי חל שיפור אדיר, הבא לידי ביטוי בחיצוניות שלי (אני פחות נוטה הצידה), ובעיקר ביכולות המוטוריות שלי. באופן ברור, מצבי הגופני השתפר פלאים.
במקום לסבול רב הזמן מכאב בגב התחתון ובמפרקי הסקרו-אילייק, למדתי לנשום אל המקומות האילו, להרפות אותם, לחזק אותם, להגמיש אותם וללמוד ביחד איתם לתפקד באופן חופשי, רך ונינוח כמעט ללא כאב. היציבה שלי השתפרה. בעבר הייתי סובלת בזמן הליכה מהקרנה של כאב לרגל שמאל, ומחוסר חיבור של רגל ימין אל האדמה. התקשתי להרגיש קו ישר של חיבור מהאדמה- מכפות הרגליים אל הקודקוד. היום ההתנהלות שלי עם הגוף חופשית, כפות רגליי שלמדו השתרשות מהי, יכולות להעביר דרכן לשאר הגוף תחושה של חיבור מהאדמה. הגב שהתחזק יכול להחזיק יציבה ישרה יותר, למדתי למסור את משקל הגוף אל האדמה ולהתארך מתוכה ללא מאמץ מיותר.
ההרגשה וההבנה של גוף המתפקד כיחידה אחת ואינו מפורק, נתנה לי עוצמה רבה, והחזירה לי את האמון בגוף שלי עצמו. זהו טיפול שורש, מעמיק והקפי.

מקום נוסף בו חי שיפור משמעותי הוא הנשימה. שנים לא הבנתי מדוע הנשימה שלי כל-כך קצרה ולא סדירה, עד אשר התחלתי לקרוא חומר על סקוליוזיס. התברר לי, שבצד בו החוליות מקומרות הריאה מאוד נדחסת ויכולת הקיבול שלה קטנה. היום, בעזרת עבודת הנשימה Pranayama – הנשימה שלי התייצבה והתארכה, יכולת ההכלה של הריאה השמאלית שלי גדל, ובכל בוקר בו אני מרגישה אי נוחות ולו הקטנה ביותר בגב , מספיקות לי מספר נשימות מכוונות ועדינות כדי "לפתוח את כל הקשרים".
היכולת לנשום ולמלא את הגב הביאה איתה ריפוי משמעותי ביותר, הספקה של דם וחמצן הגיעו למקומות חשוכים בתוך הגוף שלי והביאו איתם מרפא, אור ותקווה. עבודת הנשימה "הכריחה" אותי להרפות את כל השרירים המתוחים שהחזיקו את הגב והאגן שנים, ובעצם לא נתנו אפשרות לשלד להתרווח ולהרגע.
עבודת הנשימה לימדה אותי להתארך עם השאיפה מתוך עצמות הישיבה, מתחתית האגן, ולהרפות את המשקל עם כל נשיפה חזרה אל תחתית האגן וממנו הלאה אל האדמה.

תזונה:
לאנשים בעלי סקוליוזיס כדאי לצרוך אוכל עשיר בסידן (calcium) ובויטמין D כמו חלב, יוגורט, גבינות לא שמנות, דגים, ירקות ירוקים כמו ברוקולי ואצות. ולהמנע מצריכת יתר של אלכוהול, קפה וטבק אשר מחלישים את העצם.
אימון היוגה השפיע על הרגלי התזונה שלי. בעבר לא הקדשתי תשומת לב רבה ויכולתי לאכול בכל שעה כל מה שעלה ברוחי ( או בחכתי). היום הגוף שלי לא מאפשר לי לאכול כמויות לא מאוזנות (קטנות או גדולות מדיי), מצב השלד והשרירים המאוזן משפיע גם על האיברים הפנימיים ועל תפקודם ובינהם גם על הקיבה. חילוף החומרים נעשה מדוייק יותר והדוק יותר.

ג. העקמת- מיקום אנטומי ותזמון:

מיקום העקמת יוצר מצב מורכב בו בעל/ת הסקוליוזיס לא רואה למעשה את הבעייה, ולכך יכול להתווסף הרצון הלא-מודע להתנכר למקום. התעלמות וחוסר רצון להתמודד עם הבעיה מונעים מציאה של פתרונות חכמים.
ההצטברות של פרמטרים נפשיים על גבי הבעיה הפיסית, עלולים ליצור "ריחוק" בין הנער/ה לבין עמוד השדרה שלהם שזקוק באותה התקופה יותר מתמיד לתשומת-לב מיוחדת. ישנו פרמטר מאוד מהותי והוא התיזמון שבו הסקוליוזיס בא לידי ביטוי – גיל הנעורים.
גיל הנעורים שכולנו עברנו (זוכרים את האקנה ושיחות הטלפון האינסופיות?), הינו גיל משופע בהתלבטיוית, חיפוש אלטרנטיבות שונות, התמרדות, הגדרה עצמית ועוד. זהו גיל שהתודעה בו די מבולבלת ועמוסה, גיל שבו התדמית העצמית בעייני החברה תופשת מקום גדול.
השינויים הפיסיים קורים במהירות, ותהליך ההתבגרות על כל צורותיו נמצא במרכז החיים. בגיל זה ההתמודדות עם עקמת אינה פשוטה: מההשלכות החיצוניות של העקמת שיכולות לערער את הדימוי העצמי, דרך לבישת המכשיר שדורשת התמודדות מול החברה באופן אמיץ, וכלה בעובדה שהתודעה לא לגמריי פנוייה להתחיל תהליך למידה והבנה של העקמת.