החזרה בתשובה של הגוף

הגוף הוא סופי.
הרוחניות שבגוף היא אינסופית.
היוגה היא כלי שמאפשר לנו לחבר ביניהם.

כשאנחנו מתאמנים, איזו נקודה פנימית אנחנו מחזקים?
כי אין סתם עשייה. אדם לא פועל לריק.
אם עובדים מכוח הגוף, האימון ימצה את עצמו בשלב זה או אחר.
אפשר להגיע עד נקודה מסויימת, לפעמים אפילו עד נקודה מאד מתקדמת באימון.
אבל אימון יוגה שנעשה בלי הבנה של משהו יותר גדול שמניע אותו ואותנו, מאבד את החיוניות שלו.
מכאן הנחיצות ברוחניות שהאימון מתקיים דרכה.

יש עניין בתרגול היוגה להוריד את המשקל לאדמה.
הרי אנחנו כמו צינור.
כוח הכובד בא מהאדמה ומאחר והראש רחוק מהאדמה, המשקל יורד כלפי מטה.
אם אנו עוצרים חלק מהכוח בנקודה מסויימת בגוף, המשקל נתקע ונוצרת חסימה,
דבר המוביל לבעיות מוכרות כמו בעיות הגב למיניהן, ברכיים, צוואר וכו'.
ביוגה, קיים עקרון ההרפייה וההשתרשות, עקרון זה מוביל את האדם להבנה כיצד להוריד
את המשקל לאדמה ללא אותן חסימות.
אך הגוף דרך מחשבה מוטעית אוחז ברעיון שהוא צריך לעשות את הדברים, והמשקל לא
מגיע לאן שהוא צריך להגיע, לאדמה.

תנוחה יכולה להיעשות טוב, וגם להיראות טוב, ולכאורה גם לא כואב לנו כלום, אבל אם אין
בתנוחה את ההבנה של מסירת המשקל לכוח אחר מלבד עצמנו, אז נתקענו.
בשלב זה או אחר הכוח שלנו ייגמר.
כוח הוא דבר סופי.

עניינינו הוא בעצם לחבר את האימון למשהו שהוא אינסופי.
כמו ברוחניות, בה יש את החיבור לאינסוף, גם בטבע מתקיים אותו חיבור.
אז מה הוא החיבור בטבע?
האדמה מקבילה לאינסוף ברוחניות. ויתרה מזאת, היא ההשתקפות של האינסוף הרוחני
ומכאן פועלת עפ"י אותם הכללים.

אם אנחנו עובדים וחושבים שאנחנו עושים את הכל בבחינת 'כוחי ועוצם ידי': אנחנו נזיז,
אנחנו נצליח, אנחנו נבנה… אז אנו בעצם עושים פעולות בעולם בלי לחבר אותן לשורש
הרוחני שלהן, בלי לחבר אותן לאינסוף….
ולכן בשלב מסויים זה ייגמר, דברים מתפרקים לנו, ואז מה? אנחנו מאשימים את עצמנו,
נופלים לייאוש. שאנחנו לא מספיק טובים נכון?
כי אני בניתי, אז איך זה שפתאום דברים לא הולכים כפי שאני רוצה?
ברוחניות יש כלים שאיתם אפשר להגיע לאיזון:
כשמבינים שיש כוח שהוא גדול ממך, אז האדם נמצא במקום אחר מבחינת ההתנהלות
שלו בעולם ובדיוק אותו הדבר מתקיים בגוף:

אם מבינים שאת הכוח הזה שמרגישים בתוך הגוף צריך לנתב ולמסור לאדמה- לכוח גדול
ממנו, זה חידוש מדהים היוצר איכות חדשה של הבנה מהותית.
אותה הבנה היא הויתור על האגו, זה הויתור על ה"אני" הזה שגדל למימדים ענקיים
ומפריע לאדם מלהגיע לתכלית.
מי שמכיר מעט את תורות המזרח, ובכללן את הפילוסופיה של היוגה, יודע שעובדים הרבה
וקשה על הרעיון של ביטול האגו, וביהדות בפשטות אין מקום לאגו ז"א מי שרוצה באמת
לעבוד על ביטול האגו, במקום לחפש בתורות זרות, יכול לחזור הביתה.

ובגשמיות, אם לוקחים את הכוח הזה של הגוף ותוך כדי האימון מוסרים את הכוח
לאדמה…. זה איפוק אדיר שבונה כלי חזק בנפש וגם בגוף.
ביהדות זה נקרא עבודת המידות.

בעולם המערבי נראה שככל שתעבוד יותר את הגוף – תתחזק, אבל בסופו של דבר זה
משאיר אותך בטווח הרחוק עם ריקנות רוחנית ובלי כוחות.
לכאורה מסירת הכוח וביטול "האני" יכול להחוות כצעד מפחיד, כאיבוד שליטה. אבל אם
נותנים לרגע אמון ומתמסרים, מקבלים בתמורה כוח – את הכוח החוזר שהוא כוח מעודן
וחזק מאד, שבאמת בונה את הגוף, מחזק אותו מבפנים.

ההבנות והתחושות האילו מובילות לשמחה גדולה.

"צריך לכוון מחשבתו להסתכל תמיד על השורש של הכל…. ואז יוכל לשמוח
בשמחה גדולה מאד מאד…."